החלטה בתיק בר"ע 3321/07

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא יצחק שמעוני), ליתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"א-2001 (להלן - חוק מניעת הטרדה מאיימת), האוסר על המבקש להיכנס לבית הממוקם בצור באהר, הידוע כחלקה 233 גוש טבעי 3 (להלן - הבית) ולהטריד את המשיב ולאיים עליו בין במישרין בין בעקיפין.

2.         מהאמור בבקשה ובתגובה עולה כי בין הצדדים נתגלעה מחלוקת קניינית לעניין הזכויות בבית. תביעה שהגיש המבקש נגד המשיב בעניין זה תלויה ועומדת כיום בפניי בית משפט השלום בירושלים. יחד עם התביעה הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע מהמשיב לתפוס חזקה בבית. הבקשה נדונה בתחילה במעמד צד אחד ונתקבלה, אך לאחר מכן, בעקבות דיון במעמד שני הצדדים, בוטל הצו, שכן נקבע כי המבקש לא הוכיח את זכויותיו בבית. בעקבות זאת תפסו המשיב ומשפחתו חזקה בבית. המשיב ציין בחקירתו בבית משפט קמא כי הוא ומשפחתו מחזיקים בבית, וכי אינם מתגוררים בו ב"מאה אחוז" החל מהמועד שבו רכש, לדבריו, את הבית, רק מכיוון שהדבר נמנע מהם, לאורך חלק מתקופה זו, עקב צו המניעה שהוצא לבקשת המבקש (שבוטל לאחר מכן).

3.         בבקשתו למתן צו לפי חוק הטרדה מאיימת, שנתמכה בתצהיר, כמו גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט, ציין המשיב כי המבקש לא השלים עם המצב שבו החזקה בבית נתונה בידי המשיב ומשפחתו. המבקש שלח בריונים לבית, שהטרידו את המשיב ואת בני משפחתו ואיימו עליהם, ובשלב מסוים אף פרצו לבית והחליפו בו את המנעולים. המבקש מצדו לא הגיש תגובה בכתב לבקשה, ולא הכחיש את עובדת ביצוע האיומים וההטרדות. כל שטען המבקש הוא כי פניית המשיב לקבלת צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת באה לעקוף את הצורך בקיום דיון קנייני בדבר הזכויות בבית, ולכן אין להיעתר לבקשתו. בית משפט קמא, לאחר ששמע את טענות הצדדים, קבע כי משנמנע המבקש מלהכחיש את טענות המשיב בדבר האיומים וההטרדות, הרי שקיימת הצדקה למתן הצו המבוקש, וזאת מבלי שיהיה בכך כדי להוות הכרעה במחלוקת הקניינית שבין הצדדים. המבקש לא השלים עם החלטה זו והגיש את הבקשה שלפניי.

4.         במסגרת בקשתו חזר המבקש על הטענה לפיה הגשת הבקשה לצו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת מצד המשיב נועדה לעקוף את הצורך בקיום דיון בדבר הזכויות הקנייניות בנכס. עוד טען המבקש כי נוכח העובדה שהמשיב אינו מתגורר בבית, הרי שאין המדובר ב"דירת מגורים" כמשמעותה בחוק מניעת הטרדה מאיימת, ולכן לא ניתן למנוע ממנו להיכנס לדירה מכוח צו לפי חוק זה. לא למותר לציין כי גם במסגרת בקשה זו לא טען המבקש כי לא איים על המשיב או הטריד אותו באמצעות בריונים. בתגובה לטענות המבקש טען המשיב כי הגשת הבקשה למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת לא באה לעקוף את הצורך בקיום דיון בדבר זכויות הקניין בבית, אלא למנוע את ההטרדות והאיומים מצד המבקש. לטענתו, בעובדה כי הוא אינו נמצא בבית באופן רציף אין כדי למנוע את מתן הצו.

5.         לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. המבקש לא הכחיש כי איים על המשיב ועל משפחתו והטריד אותם, ומכאן שקיימת הצדקה למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, שימנע התנהגות זו מצד המבקש. אשר לטענת המבקש לפיה הבקשה לצו נועדה להחליף את הדיון הקנייני בזכויות, אין לקבלה. משנמנע המבקש מלהכחיש את ביצוע ההטרדות, ממילא לא ניתן לומר כי מתן הצו אינו נחוץ או נועד לשרת מטרה כלשהי שהנה זרה למטרות החוק. כמו כן, כפי שציין בית משפט קמא, להחלטה בדבר מתן הצו אין נפקות לעניין הזכויות הקנייניות בנכס, ומשכך אין בה כדי למנוע מהמבקש מלהוכיח את זכויותיו בנכס, ככל שישנן כאלו, במסגרת התובענה המתנהלת לעניין זה בבית משפט השלום. לבסוף, אין המדובר בצו שמשמעותו פינוי המבקש מנכס בו הוא מחזיק, אלא בצו המונע מהמבקש מלהטריד את המשיב, ובכלל זה מלהיכנס לבית בו מחזיק המשיב. ככל שהמבקש מעוניין לפנות את המשיב מהבית, עליו לעשות כן באמצעות פנייה לבית המשפט, והוא אינו רשאי לעשות כן באמצעות בריונים הטרדות ואיומים, וזאת אפילו לא היה ניתן הצו האמור.

6.         גם טענת המבקש לפיה המשיב אינו מתגורר בבית ולכן אין המדובר ב"דירת מגורים" כנדרש בסעיף 5(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מאיימת, דינה להידחות. סעיף 5(א)(1) לחוק מניעת הטרדה מאיימת קובע כי צו למניעת הטרדה מאיימת יכול שיאסור על הפוגע, בין השאר, "להטריד את הנפגע בכל דרך ובכל מקום". במקרה הנוכחי, ההטרדה התבטאה, בין השאר, בשליחת בריונים לבית, ולכן, האיסור שהטיל בית המשפט על המבקש במסגרת הצו, להיכנס לבית ולהטריד שם את המשיב ומשפחתו, נופל בגדר הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 5(א)(1) לחוק מניעת הטרדה מאיימת, וזאת אף בלא להידרש לשאלה האם מדובר בדירת המגורים של המשיב. מעבר לדרוש אציין כי מקובלת עלי טענת המשיב לפיה האיסור שהוטל נופל גם בגדר סמכותו של בית המשפט בהתאם לסעיף 5(א)(5) לחוק. סעיף זה קובע כי צו למניעת הטרדה מאיימת יכול שיאסור על הפוגע "להימצא במרחק מסוים מדירת מגוריו, מרכבו, ממקום עבודתו או ממקום לימודיו של הנפגע או ממקום אחר שהנפגע נוהג להימצא בו בקביעות". במקרה הנוכחי מדובר, כאמור, בדירה המוחזקת על ידי המשיב ומשפחתו. טענת המשיב לפיה הוא ומשפחתו מבקרים בדירה לעיתים מזומנות, לא הוכחשה. לשיטתי, נוכח מטרת החוק, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 1 לחוק "להגן על אדם מפני פגיעה בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו, בידי אדם אחר שנקט נגדו הטרדה מאיימת או שפגע בגופו", די בזיקה זו של המשיב לבית כדי לומר כי מדובר ב"דירת מגורים" או במקום אחר שהמשיב נוהג להימצא בו בקביעות, וליתן צו שימנע מהמבקש להיכנס לבית ולהטריד שם את המשיב, וזאת אף אם המשיב אינו מתגורר בבית באופן רציף.

7.         נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.

8.         המבקש ישא בהוצאות המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י' בטבת תשס"ח (19 בדצמבר 2007), בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: